כדור-רגל זירה לדו-קיום או במה ללאומנות 

כדור-רגל זירה לדו-קיום או במה ללאומנות
עומר אמין מסאלחה

הערבים אזרחי ישראל משולבים בחלק ממערכות החיים האזרחיים במשק, ברפואה, במערכות המשפט, באקדמיה, ובמוסדות כלכליים אחרים. הכדורגל כמשחק פופולארי עממי פתח לערבים אזרחי ישראל שער של שוויון הזדמנויות יחסי. ההשתלבות בזירה זו, ובמיוחד בקבוצות הישראליות הבכירות דוגמת: מכבי חיפה, הפועל תל-אביב, מכבי נתניה ומכבי פתח-תקוה, מלמדת על עומק השאיפה להשתייך ולהשתלב בהווי התרבותי הישראלי.
מכבי חיפה הייתה הקבוצה הראשונה בליגה הבכירה ששיחק בשורותיה כדורגלן ערבי, בסתוני, ב- 1963 . עם השנים זכו קבוצות נוספות ששיתפו ערבים לאהדה רבה ביישובים ערביים, אך לקבוצות החיפאיות הקרובות לריכוזי האוכלוסין בצפון, שיתופו של כוכב ערבי התבררה כמהלך פיננסי משתלם ביותר. אלפי האוהדים נהרו למשחקיהן מהיישובים הערבים בגליל ובמשולש הצפוני, רבים מהם כבעלי מנוי.
באמצע עונת המשחקים 1983/84 רכשה מכבי חיפה את כוכב מכבי שפרעם, החלוץ זאהי ארמלי. מכבי חיפה היתה אז רחוקה מהפסגה, ולא נתפסה כמתמודדת על הכתר. הצטרפותו של זאהי ארמלי, שהיה בשיא כושרו, העניקה לה תנופה אדירה שהסתיימה בזכייה ראשונה באליפות המדינה. עונה זו, שבה היה שחקן ערבי הגורם המרכזי והישיר לזכיית קבוצה באליפות, חרותה עמוק בזכרונם של אוהדי הכדורגל הערבים. ההזדהות עם של ארמלי תורגמה גם לאהדה לקבוצתו, שמתקיימת גם בשנים ששחקנים ערבים נעדרים מהסגל. בנוסף לארמלי השתלבו שחקנים ערבים נוספים: עלי עותמאן אשר שיחק בהפועל ירושלים בשנות השבעים, רפעת טורק בהפועל תל-אביב, נג'ואן ע'רייב בהפועל חיפה, ועוד שחקנים אשר בלטו בקבוצות יהודיות: הישאם זועבי, שפיק אל הוזייל, ואחרים. בעונת הכדור רגל הנוכחית 2009-2010 משחקים בקבוצה החיפאית : בירם כיאל, מוחמד ע'דיר ועלי עותמן. בקבוצת הנוער של מכבי חיפה משחקים בעונה זו שמונה שחקנים ערבים.
משחקים היום בקבוצות יהודיות בכירות: וליד בדיר, ויקטור מרעי, מהראן לאלא בהפועל תל-אביב, בבני יהודה ת"א משחקים: מהראן ראדי, חסן אבו-זאיד, ג'ורג' רמסיס.
במכבי פ"ת משחק רוביל סרסור. בהפועל ב"ש משחק סיזאר נאסר. בהפועל חיפה משחקים: הישאם קיואן, אחמד דיאב, אמיר אבו אניל. במכבי נתניה משחקים: אחמד סבע ופיראס מוגרבי. בהפועל פ"ת משחקים נאיל ח'וטבא ואימן אבו סאלח. עלייתה של קבוצת בני סכנין לליגת העל בשנת-2003 הכניס עוד מימד של ייצוג בכדור רגל הישראלי במיוחד כאשר נקלטו בקבוצה כוכבים מהמזר היהודי דוגמת: אסולין, בוזגלו, קדוסי מאיר כהן ועוד... בעונתה הראשונה בליגת העל זכתה בני סכנין בגביע המדינה לאחר ניצחון על הפועל חיפה, והייתה הקבוצה הערבית הראשונה בישראל שזכתה בתואר כלשהו. בעונה לאחר מכן שיחקה במוקדמות גביע אופ"א אך הודחה על ידי ניוקאסל יונייטד. אף על פי שקבוצת סכנין זכתה לסימפטיה רבה מהציבור היהודי, בעונת 2004/05 נשמעה ביקורת כנגד המאמן דאז, אייל לחמן, על סגנון המשחק הנוקשה.עד לעונת 2005/06 שיחקה הקבוצה ללא מגרש ביתי, בגלל היעדר מגרש ההולם את דרישות ליגת העל בעיר. כיום, מגרשה הביתי של הקבוצה הוא אצטדיון דוחא בעיר, שנבנה במימון חלקי של ממשלת קטאר, ושמו הוא כשל בירת קטאר. בסוף עונת 2005/06, לאחר 3 עונות בליגת העל, ירדה הקבוצה לליגה הלאומית מהמקום האחרון של ליגת העל, אך בעונת 2006/07 עלתה שוב לליגת העל.
בסוף עונת 2008-2009 עלתה לליגה הבכירה קבוצת אחי נצרת, ובשורותיה בנוסף למאמן משולבים שחקנים יהודים. הקסם של מגרש הכדורגל כולל אפשרות לסמנו כזירה ניטראלית למציאות הפוליטית שמחוצה לו. הערבי-פלסטיני בישראל צריך להתעמת עם מערכת ציפיות סותרות, הנובעות מהשתייכותו לעם הפלסטיני ומהיותו אזרח ישראלי. אחת האסטרטגיות הבולטות בהתמודדות עם מתח זה היא יצירת מחיצות בין זירות חיים שונות ושמירה קפדנית על הייעוד של כל אחת מהן.
השחקנים הערבים נוטים לתפוס את זירת הכדורגל כנתיב ניעות עוקף אפליה ועוקף השכלה. בכך אין הם שונים ממיעוטים אחרים בעולם, הזוכים לבולטות בענפי ספורט מסוימים. אבל בשביל האוהדים הערבים אין מדובר בנתיב ניעות אישית, אלא בנתיב קולקטיבי.
לפני אזרחיה הערבים-פלשתינאים של ישראל עומדים מחסומים רבים, ממסדיים ובחיי יום-יום, המגבילים הן את נגישותם למשאבים הקולקטיביים והן את יכולתם לחוש שייכות לציבור הישראלי. ביציע האצטדיון, כזירה פתוחה וליברלית, נפתח להם שער של שוויון הזדמנויות יחסי. ההתלהבות שבה בחרו להשתלב בזירה נדירה זו, והיקפה של האהדה לקבוצות הישראליות הבכירות, מלמדת על עומק השאיפה להשתייך ולהשתלב. כאשר רק ניתנת הזדמנות נדירה להיחלץ מהעמדה השולית, מתוך תחושה של כוח (בשל הצלחתו של הכוכב הערבי), אזרחים ערבים רבים עטים עליה.
זירת הכדורגל היא רק מובלעת של השתלבות, וכוכבים ערבים זוכים למידה של ניעות אישית. בניגוד לדימוי התקשורתי של הכדורגל כזירה אלימה ובלתי סובלנית, דווקא שם ניתנת לערבים תחושת השתייכות, שוויוניות ושותפות גורל עם הרוב היהודי, בשונה מכל זירה אחרת בישראל. קיימות דווקא, בזירה ניטראלית זו גילויי לאומנות וגזענות, המתבטאים באי קבלת האחר, ובמיוחד קבוצת בית"ר ירושלים שמסרבת לקבל לשורותיה שחקנים ערבים, ולאחרונה פורסם ווטו מצד אוהדיה על קבלת שחקן מוסלמי זר.

נשאת השאלה: האם מגרש הכדור-רגל יכול לשמש זירה לדו קיום, או במה לביטויי לאומנות וגזענות?